הוטל מונטיפיורי

עיסוקינו בעניינים מוניציפליים לא משאירים לי הרבה זמן לבלוג, אך נראה לי שאי אפשר יהיה להשאיר את ביקורנו השבוע בהוטל מונטיפיורי ללא סיקור הולם. אני מנסה לרוב לא להגיע למקומות חדשים שהם "איניים" מידי – זה גורם לי להרגיש שאני בתוך איזה סוג של מופע, ולא במסעדה טובה (שאני מגדיר כ"מקום נעים שמגיש אוכל טעים"). מאידך, יום ההולדת של צ' (שהוא וזוגתו ש' אכלו איתנו גם כאן) סיפק לי תירוץ הולם להפר את הכלל הזה.

כבר שתתקרב למסעדה יתברר לך שאתה אכן במקום בו "צריך" להיות ולהראות עכשיו. אל קבוצת המעשנים בחוץ מצטרפת קבוצה לא קטנה של ממתינים בפנים, העומדים בכניסה, או יושבים על המדרגות העולות למלון הבוטיק שלמעלה, רובם עם כוסות שתייה ביד. אנו עודכנו בכניסה (ליתר דיוק – אפילו בזמן ההזמנה הטלפונית) על מועד בו נצטרך לפנות את השולחן ל"נגלה" הבאה (צריך לומר שזה היה זמן סביר – שעתיים וחצי מהמועד שהזמנו).

כל המיזמים של בני הזוג ברודו, שאחראים גם לקופי בר והבראסרי, מושקעים ומוקפדים. הוטל מונטיפיורימ מעוצב להפליא, ואם החלק החיצוני של המלון/מסעדה הוא תל-אביבי במיטבו, הרי שהעיצוב הפנימי השחור-לבן, וההידור המשולב עם הצפיפות (היחסית) והרעש (הממש לא יחסי), הזכירו לי יותר מכל מסעדות בניו-יורק.

כמעט שכחתי – היה גם אוכל. המטבח מוגדר כצרפתי-וייטנאמי. מה זה אומר? אני אגיד לכם –  זה אומר שהטבח יכול להכין מה שהוא רוצה – כולל שימוש במצרכים וצורות הכנה אסייתיות. אגב, אם אתה שף טוב, באמת לא אכפת לי איך אתה מגדיר את המטבח שלך. למנה ראשונה בחרתי נתחי טונה אדומה נאים עם יוזו (פרי הדר יפני נהדר, שבן-דודי פודהא מרבה להשתמש בו במתכוני הסביצ'ה שלו) ופרוסות דקות של סלק. מנה נפלאה, שהייתה מבחינתי שיא הארוחה. מקלות לחם חביבים בהחלט ליוו את המנות הראשונות, רק חבל שהחמאה שהגיעה איתם יצאה ישר מהמקרר והייתה קשה ובלתי מריחה בעליל. אני ליוויתי את המנה הראשונה בשאבלי סאן פייר של רנארד שמאוד התלהבתי למצוא אותו כאן בכוס.

אהבתי גם את המנה העיקרית שלי – ספייר ריבס שהיו רכים, עסיסיים ושומניים במידה – תענוג. לידי נהנה הבנזוג מעוף טיקה מתובל כהלכה ברוטב חריף. מאידך, לצידי נשמעו טרוניות על גודלה (בעצם קוטנה) של מנת הטליאטלה עם וונגולי (שהייתה אגב, טובה), וממול הייתה אכזבה ממנת הלוקוס, כך שאפשר עוד לשפר גם בחזית האוכל. את היין האדום הבאנו מהבית, ולמרות שנאמר לנו שנחויב בדמי חליצה, לא חויבנו בסוף, וזה תמיד נחמד.

באגף הקינוחים נהנו מכל מיני כיוונים מפחזניות מקורמלות עם קצפת וניל, אך אני, שקינוחים מתוקים מידי הם לא כוס התה שלי, נהניתי דווקא מסוג של עוגת לימון קרה שהוגשה בכוס, וכללה פירורי בצק, קציפת לימון וקצפת.

מה אגיד, לסיכום? האוכל היה ברוב טוב מאוד עד מצויין. ובכל זאת, משהו באווירה היאפית מידי (תפריט שתייה רק באנגלית כבר אמרנו?) קצת הפריע לי. בטוח שנשוב, אבל אולי נחכה קצת עד שההמולה תשכך.

פרטים: הוטל מונטיפיורי, מונטיפיורי 36, תל-אביב, טלפון: 03-5646100

פוסט זה פורסם בקטגוריה 4 כוכבים - טוב מאוד, אפשר לנשום, לאוהבי יין, מסעדה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הוטל מונטיפיורי

  1. אלעד-וו הגיב:

    ביקורת טובה. לא אכלתי שם, רק שתיתי, אבל הנה כמה הערות:

    1. המקום פתוח 24 שעות ביממה, ובעצם מתפקד כ-hotel bar, היות והוטל מונטיפיורי הוא אכן מלון. המטבח נסגר בחצות או 1 בלילה, איני זוכר, אבל יש מנות בארים חמודות גם בלילה. תפקיט הקוקטיילים מצויין. בלילה בכלל לא עמוס.

    2. הצבעים הם שחור-קרם, לא שחור-לבן. אכן, יותר מכל העיצוב הוא ניו-יורקי ("לא כמו מסעדה בפאריז, אלא כמו שמעצב אמריקאי מדמיין שמסעדה בפאריז נראית").

  2. יוסי הגיב:

    הייתי שם מעט אחרי הפתיחה, והרושם שלי היה דומה – האוכל היה טוב, אבל משהו באווירה לא היה לטעמי.
    אגב, מה חשבת על סידורי הישיבה? אני חייב להגיד שהשולחנות היו ממש נמוכים מדי ופשוט לא היה לי נוח…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s